רוצה לשתף אתכם בסיפור אמיתי שקרה   לי לאחרונה עם מתאמן, וכזה שמדי פעם בפעם חוזר על עצמו ומעורר אצלי לא מעט שאלות.

המתאמן, נקרא לו שחר, הגיע אליי לייעוץ עסקי בשל בעיות התנהלות שנתקל בהם בעסק שבבעלותו.
שחר פרס בפניי את האתגרים שהוא הרגיש שהוא מתמודד איתם ואת חוסר האונים שלו מולם. חלקם קשורים בניהול עובדים, חלקם בבעיות לוגיסטיות ואחרות בבעיות של ניהול זמן.

בשל הניסיון הרב שיש לי עם מתאמנים המתמודדים עם הפרעות קשב וריכוז, נדמה היה לי שאני מזהה אצלו סימנים ברורים למדי של הפרעות כאלה.
מטעמים של רצון לנקוט בגישה הנכונה, חיכיתי לפגישה השנייה לפני ששאלתי את שחר אם יש לו הפרעות קשב וריכוז.
שחר אמר שאם יש לו כאלה, אינו מודע להם, אבל שהוא מטופל אצל פסיכיאטר בגין דיכאון ממנו הוא סובל. במסגרת הטיפול אצל הפסיכיאטר הוא מקבל טיפול תרופתי.

מכיוון שידוע שדיכאון משני עלול להיות תסמין נלווה שהוא תוצר של הפרעות קשב וריכוז, ביקשתי משחר אישור לשוחח עם הפסיכיאטר, שהסתבר לי שגם מומחה בהפרעות קשב וריכוז. שאלתי אותו אם הוא מסכים ששחר מגלה סימנים להפרעות.
הפסיכיאטר המכובד חשב, וחשב פעמיים, ואז אמר שעכשיו כשהוא חושב על זה (בפעם השלישית), כנראה שיש בכך מן האמת.

שחר אינו המתאמן הראשון וכנראה שגם לא האחרון, שמגיע אליי ללא אבחנה, למרות שהוא מטופל פסיכיאטרית.

אין בכך, כמובן, כדי לומר דבר וחצי דבר על פסיכיאטרים, שאני עצמי מפנה אליהם מתאמנים לאבחון. המסר העיקרי של הדברים הוא אליכם:

שאלו שאלות, בדקו ולימדו את התחום לפני שאתם מקבלים אבחנה או חוסר אבחנה.

אתם האחראיים היחידים לחייכם ולמציאות בה אתם חיים. העובדה שפסיכיאטר לא איבחן, מאמן או מטפל לא "חשד", אין בה כדי להעיד על נוכחותה או היעדרה של הפרעה.