את מה אנחנו באמת סובלים? - את מה שהם עשו לי? את מה שקרה אז, בעבר? את הפחד מפני מה שיקרה בעתיד? מה בדיוק? איך יכול להיות שמישהו עושה לי משהו, טוב או רע? גם אם הוא ממש ממש שונא אותי - האם הוא עושה לי משהו רע? עצרתי לבדוק את זה, כי חברה שלי ממש, אבל ממש לא רואה אותי ממטר, לא שמה עלי. ממש כך. הזמנתי אותה להצטרף אלי לפרוייקט שמאד משמעותית לי, ובעודנו יושבות שם יחד עם כולם היא פנתה לאחראית בהצעות להמשך הפרוייקט, לשיתוף פעולה איתה כאילו אני לא נמצאת שם, כאילו אני לא שווה, שאני לא יכולה לעשות מה שהיא הציעה. אחר כך ירדנו יחד במעלית ולא הייתה לה מילה להגיד לי, כלום. היא ממש לא שמה עלי - האם זו אמת? - כן, כל ההוכחות, הסיפור כאן מראה - כן, היא לא שמה עלי. ומה קורה כשאני מאמינה למחשבה הזו? - אני כל כך נעלבת, לא מסוגלת לחשוב, במעלית אני מנסה לרצות אותה, להתעניין בילדים שלה, לחייך, אני לא מעיזה ממש להסתכל לה בעיניים. חושבת עליה כעל מישהי שצריך להתרחק ממנה כי היא מאיימת על הקשרים שלי, פוחדת ממנה, מאשימה אותה בליבי שהיא לא יודעת להיות חברה, כפויית טובה, חושבת איך להחזיר לה, איך לספר לכולם להיזהר ממנה ולאסוף הוכחות גם ממקרים אחרים עם אנשים אחרים, חושבת עם מי אני יכולה לדבר שיבין אותי, שיצדיק אותי, מרחמת על עצמי, מרגישה קטנה ולא חשובה כמו אז כשהייתי קטנה, וכל תמונות העבר שלקחו לי את המקום קופצות לי מול העיניים, ושלא היה מי שיהיה איתי והחנקתי את הכל ונשארתי תלמידה לא טובה. הפחד שגם עכשיו אשאר ה'לא מוצלחת' וכל הקרדיט ילך אליה ואין לי עתיד, כלום לא הולך לי, אני תמיד נכשלת. וואאוו - עצוב, כבד, נשימה קשה, דחוס וכואב בראש, נדודי לילה, הקמטים במצח לא מתיישרים, רואים בעיניים באיזה סבל חנוק נמצא כאן. התעשתי - אני אומרת לעצמי, מי תהיי בדיוק באותה הסיטואציה - ובלי המחשבה ש'היא לא שמה עליך'? פתאום אני נושמת עמוק, הגב מזדקף, הדם חוזר לזרום בגוף, האור כאילו חוזר לעיניים, בטחון פנימי פורץ מאיזה מקום - מה זה קשור אלי שהיא דברה עם האחראית, שלא דברה איתי במעלית? - זה שלה, מה זה נוגע לי?? היא לא שמה עלי? - מה פתאום, הנה ההיפוכים, אופציות אחרות: היא כן שמה עלי, ועוד איך! כי אני בקשר עם האחראית בכל מקרה, היא תלויה בי, הרי הזמנתי אותה, והיא מנסה להוכיח שגם לה יש מילה, עושה הכל כדי להרשים יותר ממני. היא כל כך שמה עלי - שאין לה מילים להביע כמה מקנאה במה שאני הגעתי איליו לעומתה. אני לא שמה עליה - יתכן, לא התערבתי במה שאמרה לאחראית, התייחסתי לקולות שעלו בתוכי ולהם הקשבתי ולא באמת למה שהיא אמרה, הדבור הפנימי התעורר בתוכי ותיזז אותי ובלבל אותי לגמרה, לדברים שלה - לא התייחסתי בכלל. ואני לא שמה עלי - נכון! באותו הרגע, באותה הסיטואציה - שכחתי את הישגיי, את הקשרים שלי, את יכולותיי, לא ספרתי שאני עושה את מה שהיא מציעה ואת מה שכבר השקעתי בזה. אני פתאום הרגשתי קטנה, היא רק דברה ישירות עם האחראית, זה הכל. אני נבהלתי והקטנתי את עצמי כאילו כל מה שאני לא נוכח בחדר - לא שמתי על עצמי! כמה טוב לראות את זה! כי עכשיו אני יודעת מה לעשות ומרגישה את האנרגיה ואת הכיוון - לחזור לתלם שלי, לענייניי שלי באותה התלהבות ועניין כמו קודם. ואכן - כשחזרתי לאחראית היא לחלוטין המשיכה את הפרוייקט איתי, הרי מתקדמים בחיים - לא?? ככה אמרה, איזו הקלה. ביירון קייטי אומרת: אני אף פעם לא רואה אותך, אני רואה רק את מה שאני חושבת שאתה. הרי אין אפשרות לחוות סבל אנחנו סובלים מהפרשנות שלנו על החוויה שקרתה - הפרשנות היא הסבל - חישבו על זה - לא ככה? צילה הרטמן לקשר: 052-8235966 http://www.thartman.co.il/צור-קשר-3/