החיים המודרניים שאנו לוקחים על עצמנו בשמחה או בלית ברירה או בשילוב של שניהם (מחקו את המיותר) תובעים מאתנו להיכנס למרוץ של הצלחות אישיות: עלינו להצליח בתחום המקצועי אותו בחרנו (או שהוא בחר בנו), להצליח בהורות, באחזקת הבית, בזוגיות ועוד דברים רבים שעולים על דעתכם.

אולם, קורה לא אחת, שמרוץ תובעני זה משכיח מאתנו את הדברים החשובים באמת: את היחסים הזוגיים, הדאגה האמתית לילדנו, האינטימיות, החברות, היכולת לתקשר בצורה חברית ותומכת, היכולת ליהנות מהדברים הפשוטים, המובנים מאליהם הסובבים אותנו.

אנחנו לא אשמים! בעידן של שבירת איזונים ומשברים עמוקים, ניפוץ מיתוסים ונטישת מסורות, לצד טשטוש גבולות ותהליכי גלובליזציה, העצמת האינדיווידואליזם, אובדן הסדר והסמכות וריבוי זכויות מול התמעטות האחריות והחובות, נמצאת ההורות בתווך של מציאויות מנוגדות ומתנגשות. מתוכן מתעצבת הורות מלאת סתירות, עמוסת ציפיות ומטלות, רווית דילמות, דלת אמצעי השפעה, חסרת מקורות תמיכה וגיבוי הנדרשת לחנך את הדור הצעיר, המבולבל והמוכה טכנולוגיה.

אין ספק שזוהי תקופה תובענית מאוד להורות. ייתכן שרק משימה אחת קשה יותר: להיות ילד. כהורים, אנו עסוקים כל הזמן בתכנונים כיצד להביא את ילדנו לשלב הבא, כיצד להביא את עצמנו למצב הרצוי לנו, ממהרים מדבר אחד לאחר, עסוקים כל היום בסידורים תוך הורדת אפליקציות מתוחכמות שיזמזמו לנו בעת הצורך שלא נשכח, חלילה, את הילד בגן/אצל השכנה/בחוג/אצל הפסיכולוג או, לא עלינו, במושב האחורי ברכב. צרפו את כל אלה לפאזל אחד ותבינו שהשלם הוא הרבה יותר מסך חלקיו ואפילו טום קרוז בשלל סרטיו מבית "משימה בלתי אפשרית" לא יעז ללהק עצמו לתפקיד הראשי בסרט שכזה.

ואילו הילדים, מצדם, נתפסים עתה כבעלי יכולת שמסוגלים להתמודד עם כל תהפוכות החיים. תפיסה חדשה זו נולדה פשוט עקב הצורך של ההורים בילדים בעלי יכולת, מכיוון שעליהם להתמודד, כיום, עם מצבים שאליהם לא נחשפו בעבר. למשל, שהות במעון יום כבר מגיל 3 חודשים, גירושי ההורים, משפחות מודרניות ועולם חיצוני מהיר ומבלבל. בהתאם לתדמית החדשה שלהם, גדלים הילדים בעלי היכולת והופכים לבני נוער מתוחכמים, שיודעים על סמים, מין, איידס ושולטים היטב בטכנולוגיה חדישה. תפיסה זו משתקפת באמצעי התקשורת, המציגים תיאורים של מתבגרים שהם פעילים מבחינה מינית, משתמשים – אולי – בסמים ורואים עצמם כשווים להוריהם ביכולתם לקבל החלטות.

אז מה עושים? מבינים, מחזקים את הסמכות ההורית, מקשיבים לילד/למתבגר, מציבים מטרות בשבילנו ומלמדים את ילדנו להציב לעצמם מטרות משלהם, לא מפסיקים ללמוד ולהתפתח בעצמנו, לוקחים פסק זמן ונהנים יחד ללא טכנולוגיה,  מכבדים את הזולת, מעודדים התנדבות, מכבדים את רגשותיהם של ילדנו, שומרים על אורח חיים בריא, מעודדים שיח משפחתי, מפתיעים, מתרגשים ובעיקר מקשיבים לכמיהת הלב. כמיהת הלב היא לילדים, כלומר – לאהבה, לאינטימיות, להמשכיות, למשמעות ולתקווה המגולמות בהורות. ייחודיות המשאבים ההוריים מתבטאת בכך שאין תחליף לאהבתם, מחויבותם והשקעתם המתמשכת של הורים כבסיס להתפתחות ילדיהם.  ההשקפה שהמשאבים ההוריים – אהבה, מחויבות והשקעה – אינם ניתנים להחלפה במשאבים אחרים במשימת הגידול והחינוך של ילדים. גדילה, התפתחות והמשכיות הן-הן לב ליבת ההורות. עובדה זו מביעה גם את ההכרה המתעוררת בקרב ההורים עצמם ובחברה כולה בחשיבותה ומרכזיותה של ההורות בהתמודדות עם אתגרים חינוכיים וחברתיים ובתרומתה החיונית להשגת יעדים בתחומים אלה בכל זמן.