משה (שם בדוי) עבד 15 שנה במפעל עד שהגיע המשבר (לא הנוכחי, הקודם) והוא פוטר מעבודתו. במקום להתאבל בבית או לחפש עבודה בשכר מינימום השתמש משה בכל כספי הפיצויים שלו לקניית טנדר גדול והתחיל לעשות משלוחים והעברות ציוד.עד היום הוא עוסק ומתפרנס מזה יפה מאוד.

מה ההבדל בין משה לאנשים אחרים ש"מחפשים עבודה". מה איפשר לאדם רגיל, ללא השכלה מיוחדת, בלי אימון ובלי סדנאות לקחת את האחריות על חייו?

משה, באופן טבעי, הצליח להמיר את המשבר שהוא חווה (פיטורין הם משבר תמיד) להזדמנות.

אני לא דיברתי אישית עם משה, אולם מנסיוני האישי יש רק דבר אחד, שברגע שאנחנו קולטים אותו אנחנו יכולים לעשות את ההתמרה הזאת (ועל הסיפור האישי שלי ניתן לשמוע באתר).

המשבר קיים על מנת להעיר אותנו ולהבהיר לנו שאין ודאות בעולם. כאשר אנחנו קולטים את זה, באותו הרגע, המשבר הופך להזדמנות.

הטבע שלנו הוא לחיות שהחיים הם ודאיים. אם מישהו מספר לכם שהוא חי בחוסר ודאות, אל תאמינו לו. ברגע שתחפרו לעומק תראו שיש לו הרבה ודאויות בחיים. זהו טבע שנובע מהצורך להשרדות ואין דרך אחרת להתקיים. תארו לעצמכם שכל רגע ורגע לא הייתה לכם ודאות לגבי שום דבר, האם הייתם יכולים לחיות בצורה הזאת?

אולם הודאות היא אשליה. במציאות אין שום דבר ודאי. אין ודאות שהשמש תזרח מחר, אין ודאות שאתם תהיו בחיים מחר וגם אין ודאות שהתכונות שלכם יהיו כמו שהם גם מחר. מצד אחד זה מפחיד מאוד ומצד שני כשאין ודאות יש גם אינסוף אפשרויות וגם מטרות, שחשבתם שנמצאות מחוץ לאפשרותכם, אפשריות.

רגעי המשבר האלה הם בדיוק הרגעים שבהם יש לנו הזדמנות לחוות את אין הודאות ולהביא דברים חדשים לחיינו.

בסדנה שאנחנו מקיימים שנקראת "פיטורין - ממשבר לודאות" אנחנו מאפשרים למשתתפים בדיוק את זה: לחוות את חוויית אין הודאות כחוויה מעצימה ומשחררת. התוצאה היא הרחבת אפשרויות הפעולה מעבר ל"אני מחפש עבודה".

אני מזמין אתכם לקרוא מה המשתתפים בסדנה כתבו לנו בדפי המשוב ולהביא לקוחות שלכם, חברים שלכם ובני משפחה שלכם שפוטרו לסדנה "פיטורין - ממשבר לודאות".