יש משהו משותף לכל המורים שלי מהיסודי עד התיכון, ליועצות, ולמנהלים בית הספר שתחת קורת גגם שהיתי 12 שנים:

כולם חשבו שאני פוטנציאל בלתי ממומש.

הסתובבתי שנים עם התחושה הזו. איך מממשים פוטנציאל? מה זה אומר בכלל? האם אני יכולה לדעת מהו אותו פוטנציאל אותו לא מימשתי?

ואכן, זה ליווה אותי במקומות נוספים: בעבודות בהן חשתי שאני מבזבזת את חיי, במערכות יחסים שהרגשתי שמגיע לי בהן יותר, ובדירות שחייתי בהן מתוך הכרח אבל הקירות סגרו עלי....

---

ביום שהפכתי להיות עצמאית משהו השתנה. הבנתי שהאחריות לפוטנציאל נמצא בידי. הוא לא נגזרת של משהו או מישהו, הוא באחריותי בלבד. מתפקידי לגלות מהו הפוטנציאל ואז לדאוג לממשו.

אז חקרתי עולמות תוכן שונים. טעמתי וניסיתי להבין היכן הפוטנציאל הזה שכולם מדברים עליו.

ואז הבנתי משהו מאד חשוב – הפוטנציאל הזה, הוא לא דבר אחד שעושים ואז מסיימים. הוא לא נגמר. הוא מורכב משלל דברים, והוא משתנה ככל שאנחנו משתנים, ככל שהמצב משתנה.

אם לפני שנתיים הפוטנציאל שלי היה להצליח ולעשות דברים מסוימים, מהרגע שהגעתי ליעד, הפוטנציאל השתנה, הווה אומר – פוטנציאל = יעדים!

יש יעדים בחיים, והם משתנים עם מצבי חיינו, ולעיתים אנחנו מציבים יעדים ומגיעים אליהם, ולעיתים לא, ואז לא מימשנו את היכולת שלנו להגיע למקום בו החברה, המשפחה, ואנחנו עצמנו הצבנו כיעד.

---

אז בואו נעשה סדר. יעדים מצד המנהלים, המורים, הקולגות או החברים – זה נפלא ולעיתים מדרבן. אבל זו המלצה בלבד. אתם יכולים לבחור לעמוד ביעדים אלו או לא. המחיר על עמידה ביעדים זהה לאי עמידה ביעדים. כך או כך, היעדים החשובים ביותר הם אלו שאנחנו מציבים לעצמנו.

אם ניצור רף נמוך מידי, לעולם לא באמת נדע מה האפשרויות הגלומות בנו. אם נרים את הרף גבוה מידי, נתאכזב פעם אחד פעם.

המטרה בחיים: בכל פעם לעלות מדרגה, מבלי להתרסק אחורה בעצירות. להרגיש שהגוף רועד מההתקדמות – ועדיין להמשיך.

עלינו עלינו עלינו.... משהו נעצר.... חיכינו – יציבים – מלאי דרייב – ואז ממשיכים.

החיים דינמיים והם לא מורכבים רק מרצונות, חשקים או פוטנציאלים שאנשים אחרים תלו בנו.

הם מורכבים מסך ענקי של חלקים שכל יום אנחנו מרכיבים עוד קצת בפאזל הענקי הזה, עד שהתמונה מתחילה להתבהר. וכשהיא מתבהרת..... זה רגע מופלא.