מטפלים יונגיאנים מכנים את הבושה "ביצת הנפש". אני בדעה שחשוב לבקר בה. לא מציעה לגור בה או להקים שם אוהל, אך חשוב ללמוד לשהות בה ולחצות אותה. הרבה יותר כואב לעמוד על שפת הביצה ולחשוב כמה נורא יהיה לדבר על הפחדים שלנו ואיזה אסון יקרה אם נדבר. אפשר לחצות את הביצה עם חבר/ה קרובים או עם מטפל/ת כי בצד השני של הביצה נמצאת תחושת הערך שלנו. 
אנשים מגיבים ב "מה לעשות?" הרבה יותר מפתה רק לעקוף את הביצה, אז בשביל מה להתעמת.
כשלא מדברים על מה שמכרסם בנו התוצאות מגיעות: מחלות, עובדים עד שמתישים את עצמנו, עושים כל פעולה אפשרית כדי להקהות את המצוקות, כשבעצם החרדה מתעצמת, הפקפוק מחמיר, עושים נסיונות לזכות בפירורי תחושת ערך (לפעמים אפילו לא מודעים שזה מה שאנחנו עושים) וכולם יחד מונעים מאיתנו לעשות את מה שיכול לעזור. הבושה גורמת לנו להרגיש קטנים ופגומים ואף פעם לא טובים מספיק. בשביל לנצח את הבושה, צריך לדבר על סיבות לידתה באופן כנה. 
בקרו בביצה, תמצאו שם את הברבור שאתם.