כל חיי רציתי לרצות את כולם , להיות ילד למופת למשפחה שלי , החבר הכי טוב של החבר'ה , התלמיד המצטיין בבי"ס.

חשבתי שאם אהיה בסדר עם כולם , יסלחו לי על זה שאני אחר ובמידה מסוימת אפילו יעלימו עין.

השתדלתי לא לריב עם אף אחד ורוב הזמן הלכתי על קצות האצבעות כדי להיות בסדר עם כל העולם ואחותו.

אבל תמיד הייתה מישהי שהייתי מקפיד לריב איתה באופן קבוע - המראה שלי בחדר .

הייתי עומד מולה שעות ומנהל איתה ויכוחים שלמים שנגמרו במקרה הטוב בקללות במקרה הפחות טוב במכות,

מכות עד שגב כפות הידיים שלי היו אדומות .

"שקרנית , רמאית , מה את בעצם מראה לי  , זה בכלל לא אני , זה בכלל לא הגוף שלי! "

בדרך כלל המלחמה הייתה מתנהלת עד שמישהו מאיתנו היה נשבר או נפצע , בכל המקרים זה הייתי אני.

עד שיום אחד הבטתי בה וראיתי רק את פנים שלי , מקו צוואר ומטה הגוף נעלם , נשארה רק מראה .

"את סתם חתיכת זכוכית מבוזבזת" צעקתי לעברה ורצתי למחסן להביא כלי עבודה .

תפסתי בשתי ידי את כל מה שיכולתי מקדחה , מברגה , פטיש מסמרים הורדתי אותה מהקיר ותליתי שוב אך הפעם בצורה מאוזנת , כי אם כבר אני רואה רק פניי אז עדיף לנצל אותה עד הסוף , לא ככה?

את ההמשך תוכלו לשמוע בהרצאה הקרובה "משני צדי הרחם" הרצאה משותפת עם ד"ר תמר עילם גינדין (פונדקאית)

יום ה' 11.6.2009 , שעה 20:00 , אולם אשכול פיס - כפר סבא