הדד- ליין שלי מתקרב במהירות. שמלה לבנה. זר פרחים. אוגוסט 2009. מאחר ולא הצלחתי למצוא את טבלת המשימות שבניתי ולא ממש צף לי המידע, החלטתי לנדוד אל עבר מדף הספרים שלי, ולחפש את התשובה. אני שייכת לזן הנשים "הגדולות מהחיים", שכל כך עסוקות בחיפוש אחר הפתרון לבעיית הסבל האנושי (שלהן למשל) עד כדי כך שהן לא מוצאות את המשאבים לטפל בזוטות כמו סידור הבית. הבלגן שלי מתעקש לצמוח כל יום מחדש במערה הפרטית שלי. הוא לא נח אף פעם. לכן בקושי רב פילסתי דרך בין ערימת הבגדים, העיתונים, המכתבים והמשהו הצהוב הזה, (אני חושדת שהוא בכלל לא שלי כנראה שייך לשושלת של בעלת הבית) שהוא ספר ענקי, שנמצא אצלי שנים, 'פאנג שואי היום'. סתם כי אהבתי את ההחלטיות של השם.

"אני מעריצה אוטודידקטיים", חשבתי לעצמי בעודי מדפדת בספר הרציני הזה. אני עדיין מנסה לזכות בקצת מידע בעזרת הניעור הזה אבל שום דבר עדיין לא נושר עליי. לצערי לא הצלחתי להבין משפט אחד. זה לא הולך. אני צריכה למצוא יועצת מקצועית. אחת, שקראה הרבה מאוד ספרים כאלו ותוכל לגרום לנסיך שלי לעלות על הסוסיתא שלו ולדהור אל עבר הלב שלי. ורצוי עוד היום..

חיה משעני מתמחה באסכולה בפאנג שואי הנקראת 'כוכבים מעופפים'. ע"פ מביני עניין הטכניקה עוסקת  "בזמן, במרחב ובמערכת היחסים, שמנהל המבנה עם היקום". כוכבים. מעופפים. יחסים. זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע כדי לבחור בה ולהזמין אותה אל המערה.

לאחר היכרות עם הרחוב, הבניין, הדירה ותאריך הלידה שלי משעני ואני התחלנו מסע נדודים ברחבי המערה. משעני מסבירה למה כדאי, ואני, אשר טובעת בלחץ הדד-ליין ומזדקנת בעודי מחכה לחודש שיעבור כדי שאוכל לעשות שעווה ברגליים, מסתערת על הארגזים עכשיו, מפרקת אותם מיד ומשנה להם את הצורה לתמיד.
השלב הבא היה רשימת קניות. פירוט מדוייק שעל פי משעני אני חייבת להוסיף למרחב. כבר למחרת רצתי בהתלהבות מחנות לחנות ושילחתי את כרטיס האשראי שלי אל המכשירים השחורים הללו..
חזרתי הביתה עמוסת שקיות ואנרגיה של התחלה, שעזרה לי מאוד בתהליך בו זרקתי זיכרונות, סידרתי מחשבות, ותליתי הזמנות של אהבה ושמחה.
ואז נשאר לי החלק השלישי בתהליך: הטיהור האנרגטי. לאחר שעשיתי כל כך הרבה שינויים במערה הגיע הזמן לשחרר את האנרגיות הרעות, שגרמו לי לישון בתנוחת כפיות כל לילה רק עם הכרית שלי. פתחתי את החלון, והראתי להן מהיכן משתין ההומלס מהרחוב ממול (ממילא יש שם רק חנויות כך שהמצפון שלי שקט).

ואחרי מספר ימים, בהם צללתי כולי בתוך התהליך, נתפסו לי השרירים, ולא הפסקתי לשנות ולסדר על פי המלצות המומחית, הגעתי אל הבוקר בו התעוררתי וגיליתי שאני מאוהבת.
המערה החשוכה והעצובה שלי הפכה להיות דירה מדליקה, מוארת, חיובית ומלאת אופטימיות, אשר משדרת אנרגיות חיוביות (אולי האנטנה של הרדיו החדש שלי קצת עזרה). הבית נראה כל כך טוב, שאני צריכה ללכת ולצלצל בפעמון הכניסה ולוודא שאני עונה לו כן. זה הבית האנרגטי החדש שלי.
אתמול בערב איזה מתוק אחד התחיל איתי. אמנם מאוחר יותר הסתבר שיש לו חברה, אבל, היי.. זו גם התחלה. חודשים אף אחד לא התחיל איתי. כנראה האנרגיות מתחילות לפעול. ללא ספק זו המתנה הכי מדהימה שנתתי לעצמי לכבוד ראש השנה.

חני