נכון שכשאת מתאפרת, את עוקבת מול המראה לוודא שהקו של האיי- ליינר לא התעקם, שהאודם אכן תחום במסגרת השפתיים ושהלחיים רופדו בסומק מחמיא. לפני שאנו יוצאות מהבית אנו שולחות מבט אחרון לראי, לוודא שהמראה הכללי לטעמנו או רק בשביל ההרגשה  .
כך גם האימהוּת שלנו. ילדינו משָקפים לנו מי אנחנו בעיניהם בכל מיני דרכים וצורות. הם המראה שלנו. ילדים לא תמיד יודעים לדבר על רגשות, ולכן הרגשתם, שמהווה המסר שהם מקבלים מאתנו, מתבטאת בדרכים יצירתיות.
אני מאוד אוהבת להאזין לבנותיי בעת המשחק. אני נחשפת לעולם שלם של רגשות, מאוויים, תפיסות שלהן את הסובב אותן והכי הכי- את הקשר ביניהן. כשביתי הצעירה שיחקה עם אחת הבובות יום אחד, שמעתי אותה אומרת לבובה- “לא! זה אסור!” ואז אחרי כמה שניות שוב “לא! זה אסור” על משהו אחר. עניין אותי להאזין ביותר קשב ולהבין מה היא אוסרת. הבנתי שזה השיקוף שלי, שאני כנראה אומרת יותר “לא” מ-”כן” ואני צריכה לאזן. התוצאה לא איחרה לבוא והמשחק הבא עם הבובה היה מאוזן יותר.
בנותיי שונות מאוד אחת מהשנייה. הגדולה שלווה, חושבת במסגרת הגבולות המוכרים מה שהופך אותה לנוחה יותר. הקטנה, לעומתה, תזזיתית, תוססת, מחפשת ללא לאות כל גבול שניתן יהיה לפרוץ, חושבת ביצירתיות נדירה ומאתגרת אותי בכל יום. בהתאם לכך היחס שלי אל כל אחת מהן שונה. היום, כשאספתי אותן מהמסגרות, כל אחת העניקה לי ציור והכריזה- “אמא! ציירתי אותך!” הגדולה ציירה אותי מחייכת ביום שמשי, בלונדינית (?!) ולבושה בשמלה ורודה. לעומתה הצעירה יותר ציירה אותי מרובעת, בשני צבעים ובלי רגלים. גם אחרי שאני מתחשבת בפערי הגיל והמוטוריקה העדינה אני מבינה שיש כאן משהו שונה. כל אחת מהן מקבלת ממני מסר שונה ואני צריכה להביא לאיזון. עוד שיקוף, עוד ראי.
ביומיום שלנו זרועים סימנים, הילדים שלנו משקפים לנו ומרמזים לנו על איך הם רואים אותנו ואנחנו צריכים רק להפעיל את “הסנסורים” שלנו ולחוש אותם. זה תענוג לדעת שיש לך ביקורת ממקור מהימן ותומך על המסר שאת מעבירה לאוצרות הכי הכי חשובים שלך, ויש לך את היכולת לתקן ולאזן.
אז אם האיי- ליינר יצא שונה בשתי העיניים והאודם יצא ממסגרת השפתיים לא תתקני?

זהו סרטון מרגש הממחיש כמה אנו נטמעים בילדנו