לפני שנים רבות, בכפר קטן ורחוק, היה מקום מיוחד במינו: 'הבית עם אלף המראות'. כלב קטן ושמח שמע על המקום הזה והחליט לבקר בו. כשהגיע אל הבית, קיפץ בשמחה במעלה המדרגות היישר אל הדלת הראשית. הוא הביט מבעד לדלת כשאוזניו זקופות וזנבו מקשקש בהתלהבות. להפתעתו הרבה, מצא את עצמו מביט באלף כלבים קטנים ושמחים מקשקשים בזנבם בלא פחות התלהבות ממנו. הוא חייך חיוך ענק, ואלף פרצופים שמחים החזירו לו חיוכים חמים וחברותיים. כשעזב את הבית חשב לעצמו: "איזה מקום מדהים. אני אבוא לבקר פה לעיתים קרובות". באותו הכפר היה כלב קטן נוסף. הוא לא היה שמח במיוחד. יום אחד גם הוא החליט ללכת לבדוק את הבית. הוא הגיע אליו, טיפס בכבדות במדרגות והציץ מבעד לדלת. לפתע הוא ראה אלף כלבים עם פרצופים מאוד לא נחמדים, בוהים בו. הוא החל לחשוף לעומתם שיניים, ונבהל כל כך כשראה אלף פרצופים חושפים אליו שיניים בחזרה. הוא עזב את הבית, ובדרכו לכפר חשב לעצמו: "איזה מקום נורא. אני בחיים לא חוזר לשם יותר".

__________________________________
נקודה למחשבה: כמה פעמים אנחנו מתעסקים באחרים ולא בנו: שופטים, מצפים, מתאכזבים, לא שמחים ומתעצבנים. הכעס על האחר ועל עצמינו מרעיל אותנו. הוא משפיע ופוגע בנו למרות שזה אירוע ולעיתים הוא גם לא שלנו. אז:  "ברגע שנבין שהעולם הוא מראה שלנו, נכוון את עדשת המצלמה פנימה במקום החוצה: נתבונן, נכיל, נסלח, לא נפגע בעצמינו ונדע גם לשחרר מה שלא שלנו.