בכפר אחד קטן גרו זה לצד זה אופה וחלבן. בכל בוקר האופה היה מוכר לחלבן לחם, ובערב היה מוכר החלבן לאופה חמאה. באחד הימים שם לב האופה שהחלבן לא נותן לו קילו של חמאה, אלא מרמה אותו ונותן לו פחות. יום אחרי יום שקל האופה את הכמויות וראה שהוא תמיד מפחית מהקילו. התעצבן האופה והלך עם החלבן להישפט אצל דיין הכפר. הדיין הקשיב לאופה שטען שחברו מרמה אותו ונותן לו כמות פחותה מדי של חמאה. הדיין ביקש מהחלבן להביא את מכשיר המדידה שלו. הביא החלבן את מאזניי המשקל. האופה חם המזג הניח את החמאה שמכר לו החלבן יום לפני, והדיין הניח משקולת של קילו אחד. היה נראה בבירור שהכף של המשקולת כבדה יותר. " רואה"? רתח האופה. "זה שוקל פחות מקילו, והוא מוכר לי את זה במחיר של קילו"! הדיין התבונן במאזניים וביקש מהחלבן: "הראה לי בבקשה את המשקולת שאתה משתמש בה". "אינני משתמש במשקולת" ענה החלבן. "אז מה אתה מניח על הכף השנייה" שאל הדיין? הסתכל החלבן על חברו ואמר "את קילו הלחם שמוכר לי חברי בבוקר"...
======================================
אז שימו לב כמה אנחנו מתחשבנים ומאשימים את האחר ביום יום- את האחות, הגיסה,ההורים ,הבעל/האישה, הילדים, הלקוח, או העולם– הם לרוב האשמים ובגללם אני מתנהג, כועס, עצבני, עומד במקום וכד'. אז אם מישהו פגע, איכזב אתכם, תבדקו גם מה קורה אצלכם. קחו אחריות, סילחו לעצמכם וזיכרו שבמילה אשמה יש מילים של 'משא', 'אמש'. האשמה היא המשא שאנחנו לוקחים על עצמנו, מהעבר שלנו, היא כמו שק מלא בסלעים שאנחנו סוחבים על הגב שכבר לא קשורים לחיים שלנו ולא מוכנים לשחרר. אשמה יוצרת תקיעות ועלולה לגרום למחלות, לסבל ולבדידות (וכמה שאנחנו פוגעים בעצמינו...) והדרך לשחרר את האשמה והכעס היא לקחת אחריות ולסלוח לכל מי שאנחנו מאשימים וראשית לעצמינו.