הקרוסלה של החיים
מילדות לא הסתדרתי עם הקרסולה בגן המשחקים. תמיד היא שידרה לי משהו מפחיד שמאבדים בו שליטה ואי אפשר לעצור (אני הייתי מאלו שסובבו את הילדים שעלו על הקרוסלה). בילדותי, באחת מחופשות הקייץ, ביקרתי בלונה פארק וכבר בכניסה כילדה מתרגשת החלטתי שאני עולה ומנסה את כל המתקנים. באותו הרגע לא ידעתי מה המשמעות...ולפתע הקרסולה עמדה מולי ואת חברותיי לא רציתי לאכזב. אז עליתי. התחושה הייתה מלווה בחשש עם התרגשות קלה. ובאותו הרגע שהקרוסלה הסתובבה הרגשתי חסרת אונים. כאילו והראש יוצא מהמקום והכל מתפזר לו באוויר. הפחד חדר לעצמות והראש הסתחרר בעוצמה גדולה עד שלא האמנתי שאי פעם הוא ייעצר. והקרוסלה, הסתובבה הסתובבה והסתובבה והזמן כאילו עמד מלכת. ולפתע, שמעתי קול: "היי ילדה, את רוצה סיבוב נוסף?" ואז הבנתי שהראש ממשיך להסתחרר, אך הקרוסלה נעצרה. ירדתי בחיפזון רב ומאז.. לא עליתי יותר על קרוסלות או גלגל ענק. נהנהת לצפות בהם... מרחוק. 
ואתמול, נזכרתי בקרוסלה באמצע סדנת סליחה כשאחד המשתתפים תאר בדיוק את ההרגשה שבה אנו מסתובבים סביב עצמנו, במעגל שלא נגמר, מתחילים בנקודה מסויימת ומסיימים באותה הנקודה, באותו הסיבוב עם אותם המהלכים, אותם ההרגלים ואותם הפתרונות ומרגישים חסרי אונים. ולמעשה, הפתרון האחר נמצא לידנו, פשוט צריך לרדת מהקרוסלה - לשחרר, להפסיק להאשים, לקבל אחריות, לסלוח לעצמנו, לעלות על מתקן אחר ולסגל שיטה ושפה אחרת להתנהלות.הכנס טקסט כאן