גילה (שם בדוי) , אישה בשנות ה- 50 המאוחרות לחייה, הגיעה אליי לטיפול לפני כחצי שנה. גילה הינה רווקה המגדלת לבדה, נערה מתבגרת בת כ- 20 עם צרכים מיוחדים, הסובלת מהפרעת תקשורת בתחום ה- PDD.

גילה הגיעה אל הטיפול מיואשת. עקב התחלה של תהליך סידור חוץ ביתי עבור הבת (הוסטל שיקומי, בו היא אמורה לרכוש עוד כלים ומיומנויות לחיים עצמאיים), החלה הבת לסבול מחרדות ומדיכאון עמוק,  השתלטה עליה תחושה של "נטישה" ופחדים מפני ה"לא נודע" והשינוי הגדול. כתגובה היא החלה להיות אלימה כלפי גילה, מסתגרת, קטטונית (קפואה) בהתנהגותה ותפקודה הפך רגרסיבי במישורים רבים.

גילה נאלצה להפחית בשעות עבודתה, נאלצה לוותר על מפגשים חברתיים ויציאה חופשית מהבית כשהבת נשרכת אחריה לכל מקום, תלותית מאוד וכמעט לא מתפקדת.

הדיכאון וחוסר התפקוד של הבת מחד והצורך להפחית שעות עבודה ופעילויות מחוץ לבית מאידך הביאו גם את גילה לאפיסת כוחות פיזיים ורגשיים... גם היא החלה להרגיש מדוכאת ומצומצמת ואת מרבית הפגישות הראשונות בילתה בבכי מר ובתיאור תחושותיה הקשות. היא היתה מוצפת ריגשית, בעיקר בשל ניסיונותיה תמיד מול אחרים "בעולם שמחוץ לחדר הטיפולים", ליפות את התמונה ולא לשתף במה שעובר עליה.

בפגישותינו ניתחנו את סגנון התמודדותה מול העולם ואת דפוסי החשיבה שלה. בדקנו עם מה היא "באה אל העולם", מה המיתוסים עליהם גדלה, איך היא רואה את העולם, על בסיס מה שחוותה וספגה בבית הוריה ?!

באחת מפגישותינו האחרונות עבדנו באמצעות קלפים טיפוליים. גילה בחרה מספר קלפים (כשהנושא היה "זוגיות", מה היה שם טרם הולדת הבת, ומה היה שם אחרי, במטרה לבדוק, מה עוד יש בחייה ומה היתה רוצה שיהיה בהם מעבר לקשר אם - בת על כל הקשיים הכרוכים בו כרגע). הסתכלה בהם וסיפרה לי שהנושא המחבר בינהם הוא "הכחשה" , אלא שבאופן בלתי מכוון ומודע המילה שעלתה בה ואשר אותה אמרה בקול רם ומיד תיקנה, היתה "הקשחה". פגישה זו היתה מעין ארוע מכונן עבור גילה. בפגישה זו התחלנו "לקלף את השיריון" אשר היא שמה על עצמה לאורך השנים, הן בשל משפחת המוצא שלה ודפוסים נוקשים שהביאה מבית הוריה, והן בשל הצורך לגדל לבדה את ביתה בעלת הצרכים המיוחדים.

בפגישה זו חל מפנה במודעות של גילה לכך שהיא שמה על עצמה חומות לאורך כל השנים האלה ולא באמת מאפשרת לחברים ולמשפחה, ואפילו לא לגורמים טיפוליים להיות לה לעזר. בפגישה זו נאמר לראשונה המשפט שלי "תני לחיים לחבק אותך", במובן של "היפתחי לאפשרות" ואז גם תראי שהיא קיימת, תלמדי לסמוך גם על אחרים, למדי לבקש דברים גם בשביל עצמך, למדי לחשוב גם על עצמך ולא רק על הבת ועל צרכיה...

הדרך עבור גילה ועבור ביתה, עוד ארוכה, אך נפתח בה חלון לשינוי בדרך ההתבוננות והמחשבה.

גילה מצאה את החיבוק (גם באופן פיזי !) לו היא זקוקה, והיא לומדת להנות ממנו וגם לבקש עוד.

ועל כך אושרי וסיפוקי הגדולים.