בספרה "שני בתים לחלום" מביאה רבקה לבקוביץ ציטוט מפי יוחאי - בן קיבוץ:

"אנחנו בני הקיבוץ- יש לנו שריטה איומה, האגו דפוק בבסיס. איפה אתה עצמך ? אתה במקום האחרון. אתה אינך. אתה קיים רק למען האחרים. אחדים מאיתנו אינם מוכנים להודות בכך. אני מרגיש את זה חזק ומוכן להודות שאני דפוק ושרוט. כל הזמן אני חייב להיות בשליטה, לחוץ תחת הסופר אגו. לא משתחרר, לא משתטה, כל הזמן תחת בקרה... כאשר קיבוצניק נופל מהאופניים הוא לא מסתכל איזו מכה הוא קיבל, אלא בודק מי ראה אותו בנפילתו.. אלו תוצאות של חינוך דפוק. זה בא כי לא היה לנו בית. איפה הבית שלי ? בבית הילדים ?

החינוך המשותף עשה אותנו נהדרים לחברה ולא טובים לעצמנו. נכון שיצרו אנשים שהיו טובים יותר בצבא ובכל מקום, אך האדם עצמו נפגע, גמור... ומי שמרד נחשב לפסיכי, לחריג".

וויניקט תבע בשנות ה- 50 את המונח " GOOD ENOUGH MOTHER " - "אם טובה דיה"- תהליך הגדילה של האדם נעשה באמצעות הקשר. ודרך הקשר נוצר בו הכוח לגדול. לצורך הגדילה חייבת להיות לילד סביבה מספקת סביבה של איכות מכילה, כזו הרואה אותו ואת צרכיו ומגיבה להם.

פעמים רבות אני פוגשת אנשים פצועים וחבולים - פצעים מן הילדות המוקדמת.

הם אינם יודעים להבדיל בין ה"אני האמיתי" שלהם, לבין זה ה"שיקרי".

קיבוצניקים ועירוניים, בני כפר ועיירת פיתוח, "תפרנים" וכאלה שכסף רב בכיסם,

לרובם מכנה משותף: צורך לרצות את הסביבה - אבא, אמא, בן/בת זוג,חותן חותנת והחברה ככלל...

הם לא מסוגלים לקום על שלהם ולהגיד "די ! מספיק לי ! מעתה, אנהל את חיי כראות עיני".

אנשים רבים מדי, המגיעים לטיפול שבויים בקונספט הריצוי החברתי/משפחתי ולא עוצרים על מנת לבחור לעצמם מחדש את חייהם ולנהל אותם בעבור עצמם.

הם עייפים, מתוסכלים, חסרי מוטיבציה וכיוון להמשיך.

בכל אדם יש ייחודיות = גרעין ייחודי מולד שסביבו מתפתחת האישיות.

לפעמים אין לאדם מגע עם אותו גרעין פנימי וייחודי. לפעמים ההתרחקות מהגרעין הופכת לבעיה של האדם.

מטרת הטיפול אינה לשנות את האדם אלא להכירו.

בטיפול אני הופכת ל"אם הטובה דיה", זו המכילה את האדם במצוקתו, על מנת שיוכל "לגדול" בסביבה מוגנת.

אני עוזרת למטופל לראות את המשבר כהזדמנות וכזעקה פנימית למפגש עם הגרעין, עם האני האמיתי.